אצל הרבה אנשים קיים פער בין היכולות האמתיות שלהם, ובין ההרגשה הפנימית.
ההרגשה הפנימית נבנית בילדות, כאשר מקבלים פידבקים חיוביים על הצלחות. אם לא מקבלים, או מקבלים רק ביקורת, אז ההרגשה הפנימית – היא שזה אף פעם לא טוב, לא מספיק. כתבתי הרבה על התקופה, שבה לא היה מקובל לתת לילדים פידבקים חיוביים. אני קורא עכשיו את הסיפורים של שלום אליכם, ושם התעללות בילדים – זה דבר קבוע. לא משנה, אם זה אצל עשירים או עניים. מכות, צביטות, קללות, עלבונות, ביקורת קטלנית. וזה לפני יותר מ – 100 שנה מאחור. פעם טבעתי מושג - "הסינדרום יעשה חפיץ ". סיפרו שהוא אף פעם לא היה מרוצה מהנגינה של עצמו, למרות שנחשב כנר הטוב בעולם, כי אבא שלו, שהיה גם האמרגן שלו, תמיד מתח עליו ביקורת.
גם אני קבלתי חינוך כזה. שההורים היו חוזרים מאספות הורים, ותמיד ספרו אותו סיפור: "אמרו, שאתה יכול יותר טוב ".
יש לי עוד סיפור: פעם, חברה של אימא אמרה עלי: "איזה נער גבוה ויפה ", אז אימא בצרפתית אמרה לה, שלא תגיד בנוכחותי דברים כאלה.
אם להוסיף לזה השפלות מהשלטון, בבה"ס לרפואה, אנטישמים בכל מקום מילדות עד לעזיבת ברה"מ. ברור שזה לא תורם לביטחון עצמי, אבל אחר כך, היו לי את כל החיים לתקן את זה. הסיפור של הסטג' שלי, למשל – זה סיפור קלסי של תיקון.
בצעירותי, הלכתי מכות עם האנטישמיים – זה גם הוסיף לי ביטחון, למרות שזה היה דבר מסוכן. אז לא הבנתי את זה.
ברור, שאם אימא לא רצתה שאדע, שאני נראה טוב, אז לא הייתי בטוח בעצמי. אבל בהמשך החיים, ראיתי, שבחורות הכי יפות מתחילות איתי, או נענות לחיזורים שלי. עדיין לקח זמן, עד שהרגשתי בטוח בעצמי. וגם שנים של טיפול אינטנסיבי, עבודה על עצמי, עזרו לי.
גם טיפול באנשים אחרים הראו לי, שזה לא בהכרח נסגר בילדות. את התחושה של ערך עצמי, אדם יכול לשפר כל החיים שלו.
