ד"ר שטינברג היה בעלה של בת דודה של אבא, שנספתה. הוא היחיד שניצל מהמשפחה של אבא בגטו קישינב. את אבא גיסו בימים הראשונים של המלחמה. את הסיפור הזה הוא סיפר לי בהזכרה של אבא שלי.
הוא היה רופא צעיר. הספיק לשרת בצבא רומניה לפני שנת 1940 , שהסובייטים כבשו את בסרביה. היה בדרגת סרן. כאשר רומנים נכנסו לעיר, הם התירו פוגרום של שבועיים. קראתי שמקומיים רצחו כ – 50000 יהודים. פגעו באבא שלו עם גרזן בראש, והוא גסס באמצע הרחוב מול הבית שלו.
ד"ר שטינברג ראה סרן רומני. הוא פנה אליו, וביקש שיאפשר לו להכניס את אבא למות בבית. הוא הציג עצמו ברומנית בתור סרן בצבא רומניה. הסרן הרומני לא התיר לו. איזה רמה של דהומניזציה צריכה להיות בשביל אכזריות כזאת?
הוא גם סיפר שאת אחות של אבא שלי, בעלה – הרופא, וילדה בת 5 רצחו שכנים שהוא היה מטפל בהם בחינם.
חמותי כתבה בזיכרונות, איך היא ראתה דרך החלון איך מקומיים רוצחים במוטות ברזל בחור יהודי שניסה לברוח מהגטו.
ד"ר שטיינברג הגיע לארץ ב-1948. הוא בא אלינו לקישינב מישראל, שבועיים לפני מלחמת ששת הימים. הוא סיפר לנו שהולכת לפרוץ מלחמה ושכנראה כל היהודים יהרגו. תהי שואה שנייה.
אני הייתי בן 16. לא הבנתי כלום. אז בכלל לא ידעתי מה זה ישראל. רק שנים אחרי זה הבנתי את הטראגיות של מה שהוא סיפר. אז חיכיתי שהארוכה תגמר, שיוכל ללכת לשחק כדורגל.
