המאפיין את אלה, שנולדו בזמן השואה, לתוך חרדה, פחד קיומי, סכנת הכחדה, רעב, קור, אי וודאות, שהם לא זוכרים את האירועים, אבל התחושה בגוף, בנפש - קיימת.
אין להם הסבר לזה, כי הם לא זוכרים, אז הם, משליכים את הסיבות לתחושות האלה לסביבה העכשווית. ואז, אם הילד לא אוכל את כל מה שהיה בצלחת, זה מקבל משמעות של סכנה קיומית, ציון נמוך – פחד מהכחדה.
את האווירה הזאת העבירו לילדים, מה שלא העבירו, נשאר בגוף בתור אולקוס, לחץ דם, כאבים, בפחד שמפריע לשון.
היה אצלי בטיפול מישהו שאימא שלו הייתה ילדה בשואה, שאבדה את שני ההורים שלה שמתו בדרך, והיא התגלגלה כיתומה. היא אף פעם לא למדה להביע אהבה כלפי הילדים שלה, לחבק אותם, לנשק אותם, להביע חום. בן שלה, כבר גבר מבוגר, אבא לילדים, היה מקבל צמרמורת, כאשר אימא שלו הייתה נוגעת בו.
דודה של אשתי, ילידת 1936, הייתה בת 5 שכבשו את העיירה שלהם. היא אף פעם לא מדברת על זה. שנים לחצתי עליה שתדרוש את הזכויות שלה. היא לא הייתה מוכנה לגעת בזה. היום – זה עוזר לה: היא מקבלת משהו מהגרמנים, והיה יותר קל לקבל בשבילה זכויות סיעוד, כאשר שברה את עמוד השדרה.
סצנה אחד שהיא סיפרה, דווקא חיובית. בימים הראשונים של הכיבוש, כאשר עוד לא רצחו יהודים, רק הוציאו אותם מהבית שלהם. בבית השתכנו הונגרים, והיא זוכרת טנק על יד הבית. כבר היה סתוו, והתחיל להיות קר. סבא שלה לקח אותה הביתה לקחת דברים חמים. הוא אמר: "מה יעשו לאדם מבוגר ולילדה קטנה?" בבית השתכן קצין הונגרי. הוא קיבל אותם יפה, אמר שייקחו מה שהם רוצים. אמר שלמחרת הם עוזבים, שיש לו ילדה כמוה, שם אותה על המגף ושיחק אתה בלהרים ולהוריד.
אחר כך באו רומנים, גרמנים, אוקראינים והתחילו רציחות, אקציות, רעב, מוות מטיפוס. זה כבר מזיכרונות שכתבה אחותה הגדולה – אימא של אשתי – הייתה אז בת 15. היא כתבה איך הם ראו דרך החלון, איך אוקראינים רוצחים עם מותות ברזל בחור יהודי שניסה לברוח מהאקציה. דודה לא מזכירה את זה. אימא של אשתי גם כתבה שכל יום הייתה עוברת הגלה ושואלים אם יש מתים בבית. אז דודה – ילדה קטנה אז, הייתה אומרת: "למה הם באים אלינו? אצלנו אף אחד לא מת". על זה היא גם לא מדברת ולא מזכירה.
בן שלי בדיוק בא לחופשה מהצבא כאשר קבלנו את הזיכרונות של חמתי. הקראתי אותם בקול רם, ובקול חנוק מדמעות, אמרתי לבן שלי, שבשביל זה אנחנו צריכים את המדינה משלנו, שלא יהרגו אותנו במותות ברזל כל מי שהשתכר ורוצה להריח דם יהודי.
מעניין, שדווקא זוכרים דברים טובים. הייתה תקופה קצרה שהאיטלקים היו בעיירה שלהם. הם לא היו מפחידים. לא פגעו ביהודים, יצאו עם בחורות יהודיות.
הייתה לי מטופלת שהייתה ילדה בת 8-12 בתקופה הזאת בגטו אחר באותו אזור בטרנסניסטריה. היא סיפרה שהיא עם עוד ילדות היו מסתכלות מרחוק, איך האיטלקים עושים על האש והאיטלקים היו נותנים להם משהו לאכול. היא סיפרה שהם קראו לה La bella seniorita . היא חלתה בטיפוס והפסיקה לבוא. איטלקים שאלו את הילדות איפה היא, וכאשר הן סיפרו שהיא חולה, האיטלקים באו על האופנוע אליה לגטו עם רופא כמה פעמים וטיפלו בה, עד שהיא הבריאה.
היא ספרה עוד סיפור מצמרר שיער: חייל איטלקי התאהב בבחורה יהודייה. יום אחד הוציאו חלק מהגטו לצעידת מוות, ביניהם את הבחורה ואת כל המשפחה שלה. כאשר האיטלקי שמע על זה, הוא לקח אופנוע והשיג את הצעידה. אמרו לו שהוא יכול לקחת רק את ה"כלה" שלו. הבחורה אמרה שהיא לא יכולה לעזוב את אימא שלה ואת האחיות. אף אחד לא חזר מהצעידה הזאת.
מטופלת אחרת, שהייתה בת 8-10 סיפרה איך היא ראתה דרך החלון איך 4 שוטרים ליטאים שתויים של הגטו, תפשו את החברה שלה, בת 8, אנסו ורצחו אותה מול עיניה, והשאירו את הגופה זרוקה ברחוב. עוד אנשים ראו את זה מהבתים, אבל פחדו לצאת. שמעתי עוד הרבה סיפורים נוראיים מאושוויץ וממקומות אחרים.
כמובן, מי שסיפר, גם אם אחרי שנים רבות, היו בגיל שהיו להם זיכרונות. כמובן, תינוק לא
זוכר, אבל זה לא אומר שהגוף שלו לא זוכר. אני מעריך שאלה – הם פגיעות הכי קשות.
