התפיסה של החינוך בגוש הסוציאליסטי, באותה תקופה, הייתה , שבלי פחד, בלי ביקורת, בלי השפלה, בלי עונשים, אין מוטיבציה להישגים.
חשבו ששבח גורם להרפות, לא להתאמץ, לא לשאוף להישגים.
יותר מזה – תהי מפונק ובשעת מבחן לא תשרוד. כך חינכו את החיילים, כך חינכו את הילדים וכך התייחסו לאוכלוסייה שלמה. כולם חייו בפחד, תחת ביקורת, בתחושה שכול רגע יגידו להם שהם לא בסדר. זה היה מחוזק כל הזמן על ידי כתבות בעיתונים, ברדיו, בישיבות במקומות עבודה, ובבית ספר, במעצרים, משפטי ראווה ועוד כל מני שיטות. אפשר לעשות על זה דוקטורט. בטח עשו לא אחד.
מכונת החינוך הזאת, ידעה להוציא רק תשובה אחת – שאתה לא בסדר. אני זוכר, איך פחדתי
שההורים שלי היו הולכים לאספת הורים. גם שבתעודה שלי היה הכול מצוין, לי ההורים אמרו
שהמורים או המנהל של בית הספר אמרו שאני יכול יותר טוב. על כול מקרה הם הוסיפו שאני
מדבר בשיעורים ולא מקשיב טוב.
