בפגישת מחזור – 40 שנה מאז שסיימנו את בית ספר לרפואה, ישבנו במסעדה.
בעל של אישה שלמדה איתי ישב לידי. אני מכיר אותו יותר מ- 40 שנה, אבל אף פעם לא דברתי אתו יותר מכמה מילים סתמיות.
הוא סיפר שהמשפחה שלו מאיזה כפר במולדובה. כפר שהיה חצי יהודי. אבא שלו גויס ולחם כל המלחמה. כל המשפחה נרצחה על ידי מקומיים. כאשר אבא חזר לכפר אחר המלחמה, מקומי, שקופח בחלוקה של הרכוש של היהודים שנרצחו, סיפר לו אצל מי הפרה שלהם, אצל מי כלי בית, אצל מי הרהיטים.
היה רעש במסעדה, אי אפשר היה לנהל שיחה מעמיקה, אבל הוא אמר שעם כל החסרונות, כמה חבל שלא כולם בארץ מבינים איזה זכות יש להם, שהם חיים במדינה משלהם. הוא הגיע לארץ בתחילת פרסטרויקה. הוא סיפר שמקומיים בקישינב יצאו לרחובות עם ששלטים: "נטביע את היהודים בדם של הרוסים!" יהודים הסתגרו בבתים בציפייה לפוגרום. שמעתי את זה מהרבה אנשים. זה היה בערך ב - 1990. לא כל כך מזמן במונחים היסטוריים.
