שאלה:
אני סטודנטית באחת הפקולטות למדעי הרוח. בגלל כמה אכזבות בקשרים עם גברים וסכסוכים עם אימא שלי הפסקתי ללמוד באופן זמני, והתחלתי פסיכותרפיה בשביל למצוא את עצמי. אני כבר חודש וחצי בטיפול. ספרתי הכול למטפל שלי, אבל שום דבר לא משתנה. אין לי יותר מה להגיד, אני מרגישה שהטיפול תקוע ,והמטפל שלי אומר שיש לי התנגדות לטיפול. מה עושים במצב כזה?
תשובה:
אדם פונה לפסיכותרפיה בדרך כלל ברגע של משבר - כלומר הוא לא יכול, ולא רוצה להמשיך לחיות כמו קודם, והנפש זועקת לשינוי .אך השינוי לא בא בקלות. המבנים הנפשיים המרכיבים את האופי והאישיות שלנו אוהבים קביעות, ואפילו כאשר החיים הם עגומים ,כוחות נפשיים לא מודעים אך חזקים מונעים את ההתקדמות בטיפול.
בדרך כלל קונפליקטים פנימיים וקונפליקטים עם הסביבה הופכים בהדרגה לקונפליקטים עם המטפל. המצב הזה נקרא בשפה המקצועית העברה (Transference). המטופל מתחיל לראות במטפל את הסיבה לכישלונותיו, צרותיו ,רואה את המטפל כשמרן מדי, לא רגיש, חמדן. הוא מתחיל לראות בו תכונות שהוא שונא אצל הוריו, אצל בני הזוג, אצל הממונים עליו.
האווירה בטיפול נעשית טעונה, מתוחה, לפעמים אפילו עד כאב ,גם למטופל וגם למטפל. פתאום המטופל מרגיש שאין לו מה להגיד יותר, או שהוא חוזר על אותם דברים או שומר דברים חשובים בסוד מהמטפל. הוא מבקש עצות ופתרונות מיידיים, מאשים את המטפל, מנסה לפתות אותו לעסוק בדברים רחוקים מהטיפול .
במצב הכי גרוע הוא מפסיק את הטיפול באופן חד, וכל זה בשביל להימנע מהשינוי אליו הוא כל כך מייחל וממנו הוא כל כך חרד .המצב הזה קורה כמעט בכל טיפול, ופתרונו קריטי להצלחת הטיפול או לכישלונו. במצב הזה גם המטפל וגם המטופל צריכים לעשות הכול לשמירת המסגרת הטיפולית.
למטופל חשוב לבטא את חשדותיו, פחדיו, כעסיו, חלומותיו ואכזבותיו. התהליך הזה הוא ארוך, ולעיתים כואב לשני הצדדים, אך פתרון הקונפליקט בין המטופל למטפל פותר גם את הקונפליקט של המטופל עם עצמו ועם סביבתו.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון
