ראשון, 12 מאי 2013 09:27

בצל השואה - התמודדות של בני הדור השני עם העבר של הוריהם

נכתב על ידי 
דרג את המאמר
(0 votes)

 

פורסם ב"אתגר" בטאון הפנויים בישראל - 2 בספטמבר 1991

 

ד"ר מרק רויטמן / פסיכיאטר ופסיכותראפיסט מנהל מכון השרון - כפר-סבא

 

מרבית בני הדור השני לניצולי השואה הפונים לטיפול, עושים זאת בשנות השלושים והארבעים לחייהם. למרות ההישגים הגבוהים במיוחד בתחומים שונים של החיים: כלכלה, מדע ומחקר, ספרות ואמנות, רפואה, צבא ובטחון, רבים מהם מתמודדים עם תחושות קשות הנובעות מהטרגדיה הנוראה של הוריהם - ניצולי השואה.

 

למרות שרוב חוויותיהם של אובדן, פחד, השפלה, רעב, חוסר וודאות, צורך בקבלת החלטות גורליות, חבויות עמוק בזיכרונות ההורים ואף פעם לא הועברו במילים, הן משפיעות בעוצמה רבה על חייהם של ילדיהם, מעצבות את תפיסתם של העצמי ושל העולם שלהם, מטילות צל כבד על היחסים עם אנשים, ובמיוחד פוגעות ביכולתם ליצור ולשמור קשר אינטימי.

 

אלי, כלכלן בן 35, רווק יליד הארץ, החליט לבלות עם חברתו החדשה עירית, חופשה קצרה בבית מלון. הוא התלבט בין כמה אפשרויות ובחר את המפואר ביותר. "מגיע לי. אני עובד כל כך קשה. אם מבלים, אז עד הסוף".

 

במלון הוא היה עסוק בלנצל את כל מה שהמלון מציע: בריכה, חדר כושר, סאונה. בערב היה די עייף אך לא וויתר על התוכנית האמנותית. לפני שנרדם הטרידה אותו המחשבה שהוא חייב לקום מוקדם בבוקר כדי להיות בין הראשונים בחדר האוכל, אחרת ייקחו את כל הדברים הטובים וגם חבל לבזבז את הזמן בשינה.

 

למרות שהמחשבה לא נראתה לו הגיונית, הוא הזמין השקמה ל-7 בבוקר. עירית לא הבינה למה אלי מעיר אותה כל כך מוקדם בבוקר. היא כעסה עליו, ניסתה להניא אותו מלקום כל כך מוקדם. אלי לא הסביר לה למה צריך למהר לחדר האוכל וכפי שסיפר אחר כך, לא הבין בעצמו מה מפריע לו לנוח וליהנות.

 

בחדר האוכל אכל הרבה יותר ממה שהוא רגיל לאכול לארוחת בוקר. הוא התחיל לחוש תחושות לא נעימות בבטן ורגשי אשם על זלילתו. הרי גם כך הוא צריך לעשות משהו עם הבטן שהתחילה כבר לצמוח לו. הוא כבר כמה פעמים החליט לעשות דיאטה, אך מסיבות שונות הדבר לא יצא לפועל.

 

מצב רוחו של אלי התקלקל, הוא נעשה עוקצני, דיבר מעט. עירית גם התחילה לכעוס, נעשתה ביקורתית כלפיו. רוב היום היה עסוק אלי בהאשמות עצמיות: "הרי באתי לכאן בשביל ליהנות, אז למה אני סובל? ואם אני סובל אז למה אני צריך לשלם עבור זה כסף? הרי רציתי לעשות רושם על עירית ולהדק יחסים עימה כי היא בחורה נאה, משכילה, ממשפחה טובה, ובמקום זה ברור שזה היום האחרון שאנחנו ביחד".

 

את כל הדברים האלה סיפר אלי בשעת פסיכותרפיה כמה ימים אחרי סוף השבוע האומלל. אלי פנה לטיפול כמה חודשים מוקדם יותר. הוא פנה בגלל תחושת מתח בעקבות סכסוך עם המנהל במקום עבודתו. הוא הרגיש שהוא משקיע בעבודתו מעל ומעבר ומנהלו, שאינו מוכשר כמותו, חוסם את דרכו ולא נותן לו להתקדם.

 

בתהליך זה של פסיכותראפיה נעשה ברור שהסכסוך והמתח במקום העבודה הם רק עוד מקרה נוסף של האשמות ורגשי אשם שמלווים אותו בעצם מאז ילדותו. כך היה בבית הספר, בשירותו הצבאי, באוניברסיטה, עם המורים, עם חברים, עם בני דודים ועם נשים איתן ניפגש.

 

אלי נולד למשפחה של ניצולי שואה. שני ההורים שלו איבדו כמעט את כל המשפחות שלהם במחנות הריכוז. שניהם חיו חיים של הסתגרות וחשדנות למרות שכלפי חוץ תמיד הכול היה בסדר.

 

אלי היה חייב למלא את כל תקוותם, לחיות את כל מה שהם לא חיו, להצליח בכל מה שהם לא הצליחו. ציון נמוך בבית הספר גרם להורים לפאניקה כאילו שמדובר בסלקציה. אלי זוכר שבכיתות הנמוכות היה מרטיב בזמן המבחנים מפחד שלא יצליח.

 

הוא הרגיש שהוא חייב להיות הכי טוב ובכל השטחים. זה גרם לו לתחושות קינאה, האשמה עצמית, דרישות מוגזמות מאחרים וסכסוכים במקומות עבודה.

 

בתהליך הטיפול, בהדרגה ובכל פעם בתדהמה, גילה אלי לעצמו שהוא חי את חייו בצל תחושות וחוקים שלא שייכים לזמן הזה.

 

כך, בשיחה שלאחר סוף השבוע ההוא, אמר אלי: "הרי אני, שמעולם לא הייתי רעב, מעולם לא היה חסר לי אוכל! אני גם לא אכלן גדול, מה פתאום רצתי לחדר האוכל"? פתאום הוא נזכר בסיפור שאביו סיפר לפני הרבה שנים לקרוב משפחה וכנראה לא היה מודע לעובדה שאלי מקשיב לו ואלי מעולם לא נזכר בסיפור הזה.

 

הוא סיפר שכאשר במחנה הריכוז מישהו מהצריף שלהם מת, היו הוא וחבריו מסתירים את גופתו כדי לזכות במנת הלחם שלו יום נוסף.

 

הוא גם סיפר שאימו, שהתייתמה בגיל צעיר, לא ידעה בכלל איך להאכיל אותו כאשר היה קטן, והוא זוכר איך רופא הילדים היה אומר לה: "גברת, תפסיקי לדחוף לו אוכל". אלי נזכר גם איך בגיל ההתבגרות אמו החלה להילחם איתו שיעשה דיאטה.

 

"רגע" אומר אלי "הרי אני נולדתי עשר שנים אחרי המלחמה ומאז עברו עוד שלושים וחמש שנים, האם זה יתכן שהדברים האלה השפיעו עלי"? ואחרי שתיקה ארוכה: "בעצם על ההורים שלי זה בטוח משפיע. אבא שלי לא מסוגל ללכת למסעדה מבלי להרגיש שמסדרים אותו ולא נותנים לו את מה שמגיע לו. ואימא שלי, נכנסת למתח אטומי אם היא לא מספיקה להבריק את כל הבלאטות לפני שבאים אורחים. ואני הרי כל השנים חי באווירה הזאת"!.

 

בעקבות הטיפול, אלי הרגיש צורך לברר את ההיסטוריה האישית של אמו ושל אביו. הוא שוחח איתם ועם קרובי המשפחה המעטים שעברו את השואה יחד איתם ונותרו בחיים. לראשונה הם סיפרו לו את סיפורם הנורא.

 

אלי סיפר: "הם נחנקו מבכי. אני חושב שזו הפעם הראשונה בכלל שהם דיברו על זה ואני חושב שזה רק חלקיק האחוז ממה שהם באמת עברו, ואת כל זה אני סוחב על עצמי מבלי להיות מודע מה עברו האנשים שגידלו אותי".

 

באחת השיחות אלי אמר: "הרי הם גיבורים. אם אחרי כל מה שהם עברו הם מסוגלים להמשיך לחיות, להוליד ילדים, לעבוד, לדאוג שהדירה שלהם תראה יפה - אז הם באמת גיבורים".

 

הכעס, התסכול, האכזבה מההורים פינו בהדרגה אצל אלי מקום להבנה, הערכה, קבלה.

 

בתהליך הטיפול למד אלי בהדרגה להפריד בין הצרכים שלו לבין הצרכים של ההורים, בין פחדיהם וחשדנותם של ההורים לזהירות ולתבונה במצבים שונים בחייו. הוא החל לקבל את עצמו כפי שהוא ולא רק כמצטיין שלא טועה לעולם.

 

בעקבות השיחה שלאחר סוף השבוע במלון, היה אלי מסוגל לספר לעירית על ההורים שלו, על עצמו, על תחושותיו, על חששותיו ועל דברים שלמד והבין על עצמו במהלך הטיפול. עירית הייתה מסוגלת להקשיב לו. כך תחושות של מרירות, כעס וניתוק, הפכו להבנה, התחשבות הדדית והביאו לאינטימיות ברמה הרבה יותר עמוקה ביניהם.

 

גם בעבודה של אלי חל שינוי. באחת השיחות הוא סיפר:"הבוס שלי השתנה לגמרי. ישבנו ביחד, פתרנו בעיות, קידמנו את הפרויקט. הוא לא חשש ממני, לא קטל אותי". על זה יכולתי להשיב לאלי: "אולי זה אתה שהשתנית? כאשר אתה פחות ביקורתי כלפי עצמך, אתה לא פוחד מהביקורת שלו ואז אתה לא תוקפני כלפיו וזה משפיע על שניכם."

 

בני-30 בהתמודדותם עם שאלות עצמאות, ערך עצמי, מעמדם ותפקידם החברתי ובמיוחד בשאלות של קשר ואינטימיות, מגלים צורך בפסיכותרפיה המאפשרת להם הסתכלות פנימה, בדיקה עצמית, הבנת הכוחות והקונפליקטים הפועלים בתוכם.

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

Read 11620 times Last modified on ראשון, 10 נובמבר 2013 11:23
ד"ר מרק רויטמן

מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה

כתוב תגובה