אנטומיה של ההרס והיצירה מנקודת מבט של
פסיכותרפיה פרטנית וקבוצתית
(הרצאה שהוכנה לכנס עבדי בריאות הנפש דוברי רוסית בישראל - 2007)
ד"ר מרק רויטמן www.psych.co.il
בסוף שנות ה-80 השתתפתי בסמינר "Nottingham" בפסיכוגריאטריה. בין ההרצאות התנהלו שיחות ערות בין משתתפי הסמינר - ישראלים והמרצים בריטיים, אמריקאיים וקנדיים.
בסמינר זה התיידדתי עם אחד המרצים, פרופסור מלונדון. הוא נהנה לשוחח איתי ברוסית שאותה למד בשעתו באוניברסיטה. באחת השיחות הוא שאל אותי: "מה לדעתך הפיתרון הצודק לקונפליקט הישראלי-ערבי?" לתדהמתי הבנתי שאין לי תשובה.
שנים קודם לכן, שמתי לב שעימות, חשדנות, תוקפנות והרגשה של חוסר אמון וחוסר פיתרון עשויים להתקיים בין קבוצות אנשים שונות. למשל: לא יכולתי להבין איך אחת האגודות הישראליות לפסיכותרפיה נחלקה לשתים - האחת ירושלמית, והשנייה - תל-אביבית, ושתיהן עוינות האחת את השנייה.
באחד הכנסים באירופה שעסקו בטיפול קבוצתי, נכנסו לעימות חזיתי פסיכואנליטיקאים ותרפיסטים באומנות.
הייתי עד לעימותים הנובעים מעיוות קשה של תפיסת המציאות אצל אנשים בריאים נפשית.
לדוגמה, בסמינר שמטרתו לחקור את התהליכים הפסיכולוגיים בקבוצות גדולות, התקיימה קבוצה שבה השתתפו 60-80 משתתפים ישראלים. מנחה הקבוצה היה ישראלי לשעבר שחיי באוסטריה.
בקבוצות, ובמיוחד בקבוצות גדולות, מתרחשים תהליכים לא מודעים בעלי עוצמות אדירות ברמה האישית וברמה הקבוצתית.
(על התפתחותן של תחושות חיבה ותשוקות ארוטיות ותוצאותיהם אספר בפעם אחרת אך חשוב לדעת שגם אלה קיימות). פה אדבר על פרנויה, עוינות לא מוסברת וחסרת שליטה שמפרידים בין בני אדם.
בשלושת הימים הראשונים בקבוצה, הירושלמים הספיקו לריב עם התל-אביבים, הפסיכואנליטיקאים עם המטפלים באומנות, המבוגרים - עם הצעירים, הגברים עם הנשים וזה עוד לא הכול....
ישבנו במעגל גדול כשלצד המנחה הישראלי-אוסטרי ישבה אישה צעירה, כהת-עור ושחורת שיער. במקרה הספקתי להכירה בלובי המלון לפני תחילת הכנס. היא הייתה פסיכולוגית מבאר שבע והמראה החיצוני שלה העיד באופן ברור על מוצאה המזרחי.
בשלב מסוים עלו בקבוצה נושאים על השואה והשפעתם על הדור השני והשלישי לניצולים.
אחד המשתתפים, פסיכואנליטיקאי בכיר, שהיה גם אחד ממארגני הכנס, פנה אל אותה אישה באנגלית בשאלה: "את הרי אוסטרית. ידוע, שהרבה אוסטרים שיתפו פעולה עם הנאצים, אינני יודע מה עשו הורייך והסבים שלך בתקופת השואה, אבל הייתי רוצה לדעת איך את כאוסטרית מרגישה בין ילדים ונכדים של ניצולי השואה".
האולם נשתתק. אינני יודע כמה אנשים מתוך הקבוצה הכירו את אותה אישה, אך גם אלה שלא הכירוה, לא יכלו בשום פנים לשער על פי המראה שלה שהיא ממוצא אוסטרי.
מעניין, שדווקא מי שפנה אליה היה אחד ממארגני הכנס שהיה אמור לדעת היטב שכל משתתפי הקבוצה הם ישראלים, אך למרות זאת, עיוות המציאות לא פסח גם עליו.
הצורך לראות את האחר כשונה, כאויב, כמטרה לתוקפנות, כנראה טמון עמוק בנפש האדם ובמצבים מסוימים, במיוחד במצבים רוויי מתח, מעבירים את האדם על דעתו.
הפסיכואנליטיקאי, שהבין שטעה, התחיל להתנצל ולהסביר את טעותו בכך, שחשב שהאישה היא אוסטרית, אסיסטנטית של המנחה, בגלל... שיא ישבה על ידו.
הרבה לפני אפיזודה זו שמתי לב לעיוותי מציאות אצלי ואצל אנשים רבים אחרים שנחשבים "נורמאליים", ושבדיעבד לא הייתי מבין איך נוצרו. אז כתבתי ביומני: "אני נפעם מרפיון נפשם של בני האדם!".
רוצים הוכחות?
בכנס אירופאי גדול, מכובדים עטורי שיבה, נציגי אירופה הקונטיננטאלית בעלי מבטא צרפתי, גרמני, איטלקי וספרדי, תקפו עם "קצף על שפתותיהם" את הבריטים: "אתם חושבים שכל החכמה מרוכזת באי שלכם ושאתם יכולים לקבוע חוקים מבלי להתחשב בנו!"
לי הויכוח שלהם נראה כל כך אבסורדי, שאפילו אינני יכול להיזכר על מה רבו. בדיעבד, נדמה לי שמעות הויכוח היה אוניברסאלי: "מי הבוס ומי נותן פקודות למי".
באותו כנס, חוץ מישיבות המליאה, עבדנו בקבוצות קטנות שהתכנסו למשך ארבע שעות מידי יום.
ביום הראשון תקף צעיר מדנמרק את האנגלים כשהוא חוזר על אותם הדברים שנאמרו בקבוצה הגדולה. אני, כמתבונן מן הצד, יכולתי לגייס את התבונתי מניסיונותיי הקודמים וניסיתי להסביר לו ולקבוצה שהקונפליקט שנוצר, הוא תוצר טבעי של דינאמיקה קבוצתית, המביאה כל קבוצה לפילוג ועימות ושרצוי שנבין זאת ונדלג על השלב הזה ונתעסק "בנושאים מדעיים שבאמת חשובים". אלא שהתובנה "החכמה" שלי לא הצליחה לשנות את הפוליטיקה האירופאית!
ביום השני הצטרף לקבוצה משתתף חדש, בערך בן גילי, לבוש בהידור, בעל שיער שחור ושפם דק. הוא הציג את עצמו כ-ג'ון מלונדון והתנצל על האיחור בגלל השתתפותו בכנס של ארגון Amnesty International בפריז.
הוא דיבר במבטא שנראה לי חשוד. העובדה שהשתתף בכנס של ארגון שמבקר באופן קבוע את ישראל ורק את ישראל על פשעים נגד האנושות, חיזקה עוד יותר את חשדותיי. שיערו השחור, צבע עורו הכהה ושפמו הדק שכנעו אותי באופן סופי שמדובר בערבי. "בטח שינה את שמו מג'יהאד או מוחמד לג'ון. כנראה, יליד איזה מדינה ערבית שחיי בלונדון"- אמרתי לעצמי. הרגשתי איך המתח בחדר עולה והעימות הישראלי-ערבי נראה לי בלתי-נמנע.
בפגישה הקודמת, המשתתפים הציגו את עצמם וכל משתתף סיפר בקצרה על עצמו. הצעתי שנעשה זאת שוב, כביכול, בשביל ג'ון ואני התחלתי הראשון. הצגתי את עצמי: "אני מרק רויטמן, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט מישראל, נולדתי בברית המועצות". המשתתפים האחרים המשיכו להציג את עצמם: משבדיה, דנמרק, הולנד, גרמניה, אנגליה וכו'.
כאשר הגיע תורו של ג'ון, הוא הציג את עצמו: "אני ג'ון ספוג'ניקופ, פסיכואנליטיקאי מלונדון, נולדתי בדרום אפריקה, הסבים שלי – יהודים ילידי ליטא, רוב קרובי המשפחה שלי גרים בישראל".
אני נדהמתי. תפסתי את עצמי בכך שאני, בלי להיות מודע לכך, באופן אקטיבי, מחפש לעצמי אויב, ולשם סיפוק תאוותי הייתי מוכן להפוך יהודי לערבי, וכל זה בשביל שיהיה למי "להכניס אגרוף לפרצוף". אני מזכיר: כל זאת למרות ה"תובנות" מיום הקודם על האבסורד שבעוינות בין נציגי אירופה הקונטיננטאלית לנציגי אנגליה!
היות והכנס עסק בנושא תהליכים קבוצתיים לא מודעים, סיפרתי לקבוצה על המחשבות והרגשות שעברו עלי. אני מקווה שהודות לניתוח של מה שקרה לי, גם שאר המשתתפים היו מסוגלים לגלות בתוך עצמם צדדים, בעלי פוטנציאל הרסני, המוסתרים מתודעתם. לפחות הדני הפסיק לתקוף את הבריטים.
נפגשתי עם ג'ון בכנסים בינלאומיים רבים, ובכל פעם נזכרנו באותה אפיזודה המלמדת על הפוטנציאל האדיר לעיוותים בתפיסת המציאות במצבים קבוצתיים ובין-אישיים.
דוגמה נוספת מכנס בינלאומי אחר, הפעם בירושלים. כפי שנהוג בכנסים גדולים, תוכנית הכנס כללה גם אירועי תרבות, הפעם זה היה טיול במקומות ההיסטוריים וביקור במוזיאון בירושלים.
לבושתי הרבה הפעם האחרונה שבה טיילתי בירושלים הייתה בשנת 1974, שבועיים לאחר עלייתי לארץ ישראל. אז זכיתי לבקר אפילו בהר הבית וללא בעיה נכנסתי למסגד, טיילתי בירושלים המזרחית ונכנסתי לכנסיות הרוסיות ולמנזרים היוונים.
בארץ "חליתי" במחלה קשה, מחלת ה ,workoholism והגעתי לירושלים רק למטרות כנסים והרצאות.
החלטתי לנצל את ההזדמנות ולנסוע יחד עם משתתפי הכנס לטיול בירושלים. נאלצתי להתווכח עם מארגני הכנס שטענו שהתוכנית התרבותית מיועדת רק למשתתפים שהגיעו מחו"ל. אני התעקשתי ששילמתי תשלום מלא עבור הכנס ושהתוכנית מבטיחה טיול לכל המשתתפים. מאחר שלא היו עוד ישראלים שהתעניינו בטיול, המארגנים נכנעו לדרישותיי.
מצאתי את עצמי באוטובוס מלא משתתפים יוגוסלבים, הכנס התרחש בדיוק בתקופת המלחמה בין סרביה לקרואטיה. למרות ששתי המדינות כבר נפרדו למעסה האחת מן השנייה, מארגני הכנס, כנראה, לא רצו להתערב בפוליטיקה הבלקנית ולכן הכינו לכולם תגים עם שם הארץ - יוגוסלביה.
כולם התיישבו בזוגות ואני התיישבתי לבד. ממש לפני תחילת הנסיעה, נכנסה לאוטובוס אישה בלונדינית, גבוהת קומה ויפה, בעלת עיניים כחולות, ועל דש מעילה תג שעליו כתוב - יוגוסלביה. היא התיישבה במקום הפנוי לידי. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה - "איזו אישה!", הצגנו את עצמנו. שמה היה ילנה איונקוביץ' והיא גרה בזגרב - בירת קרואטיה.
לאחר כמה משפטי היכרות, אני, שהורגלתי לחופש הדיבור הישראלי ושזה מכבר שכחתי את הנימוסים שהבאתי אתי מברית המועצות, שאלתי אותה ישירות: "תגידי ילנה, מה מתרחש במדינה שלכם. למה אתם נלחמים האחד בשני?"
ילנה ,שכנראה נדהמה משאלתי הישירה וה"לא דיפלומטית", ענתה: "סלח לי, אני מעדיפה לשתוק בנושא זה", אלא שמאותו רגע היא לא נפרדה ממני ולאורך כל חמשת ימי הכנס לא הפסיקה לדבר. יכולתי להרגיש שהיא באה ישירות מזוועות המלחמה, שחוותה רעב ואימת מוות ושבעוד שבוע היא עומדת לחזור לגיהינום שממנו באה.
התברר שכמחצית המשלחת של ה"יוגוסלבים" היו סרבים והמחצית השנייה - קרואטים. היא סיפרה לי על נבזותם של הסרבים ועל מלחמתם הבלתי צודקת, על הרצח ההמוני ועל פשעי המלחמה האחרים שלהם.
אני מאוד ריחמתי על ילנה ויכולתי להרגיש את הטראומות הקשות שעברה ולא ידעתי כיצד להרגיעה. כל הכוונות ה"זדוניות" שעברו בראשי כשראיתי אותה לראשונה באוטובוס נעלמו. עמיתי הישראלים שראו את הבלונדינית כחולת עיניים הולכת אחרי כל מקום, שאלו אותי בקנאה: "איך כבשת את ליבה של יפיפייה זו?"
כששמעתי עוד ועוד את סיפוריה, התחלתי לחשוב יותר ברצינות על המלחמה הרחוקה והזרה שלהם. לא יכולתי להבדיל מי מהמשלחת היוגוסלבית היה סרבי ומי קרואטי, סברתי שילנה כן יודעת להבדיל אך לתדהמתי הגדולה היא אמרה לי שברחוב לא ניתן להבדיל בין סרבי לקרואטי.
שאלתי אותה: "אז איך אתם יודעים מי נגד מי"? אצלנו, אמרתי, לפחות יודעים להבדיל על פי המראה החיצוני מי יהודי ומי ערבי. הסיפור שלי עם ג'ון נעלם באותה עת מתודעתי.
"אז איך בכל זאת ניתן להבדיל בין הסרבים לקרואטים?" שאלתי אותה, היא ענתה בהפתעה: "מה זאת אומרת, הקרואטים - קתולים והסרבים - אורתודוקסים!".
לא הנחתי לה ושאלתי: "ואת דתייה?"
היא ענתה: "לא!" ,
"האם בזגרב ובבלגרד יש הרבה אנשים דתיים אחרי כל כך הרבה שנים של שלטון קומוניסטי?"
היא שוב ענתה: "לא"...
תשובתה הציתה את סקרנותי עוד יותר והוספתי: "קרואטים וסרבים חיו ביחד כל כך הרבה שנים, בוודאי יש הרבה נישואים מעורבים".
"המון", ענתה ילנה והוסיפה: "אימא שלי סרבית ואבא שלי קרואטי!"...
כמעט התעלפתי מהפתעה.
ולמרות זאת, שאלתי אותה: "איך הם חיים בזמנים כאלו?"
"את אבי אינני מכירה, הוא עזב את אימי עוד לפני שנולדתי", התוודתה ילנה.
"אם כך, זו הייתה אימך הסרבית שגידלה אותך?"
"כן", ענתה ילנה.
"אז איך את יכולה לשנוא את הסרבים עד כדי כך?"
ילנה מלמלה איזה משפט לא ברור. בנקודה זו הרגשתי כל כך נדהם ומבולבל שלא הייתי מסוגל להמשיך לחקור אותה.
לאחר מספר שנים סיפרתי את סיפורה של ילנה בכנס שנערך בלונדון בנושא: "שנאה ופרנויה
בעקבות הסיפור שסיפרתי ובהקשר לנושא, סיפרה פסיכולוגית סלובקית על אפיזודה ממלחמת הבלקן שאותה שמעה מפי חבריה היוגוסלבים.
היא סיפרה שבאותה שנה כשכולם נלחמו זה בזה, כוחות היריבים התרכזו בשני צידי הנהר בעיר מסוימת שהייתה ממוקמת משני גדות הנהר, כשהגשר מחבר ביניהם. במחנה האחד ערכו יום-הולדת לאחד הלוחמים. שכן וחבר לספסל הלימודים של אותו בעל השמחה היה חייל ממחנה היריב. אותו לוחם שחגגו לו יום הולדת מצא דרך להזמין את חברו משכבר הימים לחגיגה. הם נפגשו על הגשר והלכו יחד למסיבה. הם חגגו, שתו ושמחו כל היום. לקראת הערב הוא וחבריו ליוו את החבר עד הגשר, ושם... הם רצחו אותו.
עברו הרבה שנים מאז אותו כנס ועדיין עורי מצטמרר בכל פעם שאני נזכר בסיפור שסיפרה אותה פסיכולוגית סלובקית.
איך ניתן להסביר את אותה שנאה יוקדת ועיוורת המתקיימת בד בבד עם חברות ויחס חם אצל אותם האנשים?
השכל הישר מסרב להבין פרדוקס מעין זה!
סמינר נוסף בנושא אנאליזה קבוצתית, גם בלונדון. סמינר זה התקיים מיד לאחר נפילת חומת ברלין. כל המשתתפים האירופאים צהלו משמחה והיו באופוריה בגלל סיום "המלחמה הקרה" והגעת ה"שלום לעולמים".
אני צפיתי בחגיגה ההמונית הזו ממרומי "הכנסייה המזרח-תיכונית שלי", או אולי, ליתר דיוק, ממרומי "בית הכנסת" שלי, ולא הבנתי על מה כל השמחה.
פתאום קלטתי למה אני לא מרגיש שותף לחגיגה ההמונית הזו ואמרתי לקבוצה: "הרי אתם מנחי קבוצות ובוודאי לא פעם הייתם עדים לתופעה שמתרחשת בקבוצה: כאשר מפסיקה להתקיים פולריזציה בתחום כלשהו, מתחילה פאזה של כאוס, כאשר כולם נלחמים בכולם עד שמתרחש קיטוב סביב נושא אחר.
חוששני שעם סיום העימות בין מזרח ומערב יתחילו מלחמות במקומות שונים ברחבי העולם. אלוהים יודע כמה קורבנות והרס יביאו מלחמות חדשות אלה. באולם השתרר שקט ולאיזה רגע כולם התכנסו במחשבותיהם, אך השקט לא נמשך לאורך זמן שהרי מצב הרוח של הקבוצה היה חגיגי מדי.
בהפסקה, ניגש אלי פסיכואנליטיקאי ופילוסוף בריטי, בעל שם עולמי, ואמר לי, שלדעתו, אני לגמרי צודק.
לצערנו להיסטוריה לא נדרש זמן רב על מנת להוכיח את צדקתי.
אלה הם זיכרונותיי האישיים, אך ההיסטוריה העולמית יודעת עימותים בין קבוצות ענקיות שגבו קורבנות המוניים ושפיכות דמים בסדר גודל עצום. נזכיר כמה מהם: מלחמות אזרחים בין "אדומים" ו"לבנים" ברוסיה, בין הצפון לדרום בארה"ב, בין פרוטסטנטים לקתולים בבריטניה, ואת הרשימה ניתן להמשיך.
כולם מכירים את העימותים האידיאולוגיים בין קומוניזם לקפיטליזם, בין קונסרבטיבים לליברלים, בין רפובליקנים לדמוקרטים, עימותים בין מפלגתיים ותוך מפלגתיים במפלגות שונות בארץ ובעולם, פילוגים, דוגמת פילוג בתנועה הקיבוצית, ועד לעימותים בין אוהדי "הפועל" לבין אוהדי "ביתר" או "מכבי".
אם נחזור לשאלתו של הפרופסור הלונדוני לפסיכוגריאטריה מהקורס ""Nottingham: "איך ניתן להשכין שלום צודק בין ישראלים לערבים?" ובכלל, האם ניתן לקוות לשלום עולמי כאשר טבע האדם בנוי כך שחבר מסוגל לרצוח חבר, ילנה לא יכולה להסתדר עם איונקוביץ' וכהנה וכהנה עד לקיין והבל?
כל אחד מאתנו מכיר מעבודתו הטיפולית אינסוף דוגמאות לתוקפנות הקשה, המופנית כלפי העצמי, כלפי ההורים, הילדים ובני הזוג. מי מכם לא מכיר מקרים של דיכאון קשה, התאבדויות או ניתוחים פלסטיים שלא לצורך?
לאור הדוגמאות שהבאתי, מקרים של יחס עוין של ישראלים כלפי העולים החדשים, וזאת למרות שחזרה למולדת היא עיקרון מרכזי העומד בבסיס קיומה של מדינת ישראל, לא יראו כל כך מוזרים. אין גם להתפלא על גילויי הבוז של העולים כלפי המדינה שעליה חלמו ושבה הם, ילדיהם ונכדיהם חיים היום ויחיו בעתיד.
מכל הנאמר לעיל ניתן להסיק שהעולם הולך לקראת אסון, שהאנושות תשמיד את עצמה ושהכוח המניע לכל, זה הוא יצר התוקפנות והערס.
אבל מאידך, אין לשכוח שבמקביל לכוחות ההרס מתרחשים גם תהליכי בנייה. במקביל לשנאה קיימת האהבה ובמקביל לבגידה ולתוקפנות קיימים אלטרואיזם, נאמנות והקרבה עצמית.
כחוקרי נפש האדם, אנו צריכים לזכור את הדיאלקטיקה של אחדות והמאבק של הניגודים. חשוב שנדע לזהות בזמן גם את אלה וגם את אלה בתוך עצמנו, בחברה, אצל עמיתים ואצל המטופלים.
כולי תקווה שהכנס הזה הכולל פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים דוברי רוסית בישראל, ישמש בסיס לתהליכים של השפעה הדדית, רוחנית ומקצועית, ולעבודה יצירתית משותפת ויהווה זרקור להארת תהליכים נפשיים וחברתיים אצל הפרט והחברה.
אנחנו צריכים לשאוף לכך שההפריה ההדדית בין הניסיון הרב והאסכולות פסיכולוגיות שונות שהבאנו איתנו, עם הניסיון והידע שרכשנו בישראל, יובילו לגילויים מדעיים חדשים, לפיתוח שיטות חדשניות של פסיכותרפיה ולא לעוינות ולסכסוכים.
כל הזכויות שמורות למכון השרון
