שאלה:
אני בת 36, אם לשני ילדים - בן שבע ובת תשעה חודשים. שני ההריונות היו רצויים ומתוכננים. לאחר הלידה הראשונה, למרות שהייתה קשה מאוד, לא סבלתי מבעיות נפשיות כלשהן.
השנה ילדתי את בתי הקטנה. ההיריון היה קשה: דימומים, סכרת הריון, לחץ דם גבוה לקראת הלידה, ושני אשפוזים מחשש לשלום התינוקת.
לתינוקת הייתה צהבת ילודים, שבוע הייתי איתה בבית חולים. חזרתי הביתה מאושרת למרות העייפות.
ארבעה חודשים טיפלתי בה במסירות רבה, ולא רק בה: גם בבן הבכור, בישולים, כביסות, קניות, לילות ללא שינה רצופה. גם הנקתי את התינוקת, דבר שלא התאפשר לי בלידה ראשונה עקב נטילת אנטיביוטיקה.
אני רוצה לציין שלא היה לי קשה. עשיתי הכול מרצון, והוצאתי את בעלי לגמרי מהתמונה. אפשרתי לו רק לעבוד ולפרנס ואני טיפלתי בשאר הדברים. השנה חגגנו גם את יום ההולדת של בני הבכור בבית עם 20 ילדים והתינוקת על הידיים.
לפתע פתאום, בוקר בהיר אחד, הפכתי אדם אחר לגמרי. התחלתי לפחד מחפצים חדים כמו מספריים, סכינים. נכנסו לי לראש פחדים – שמא אני עלולה לפגוע בתינוקת. כמובן, שלא רציתי בכך. עם הזמן התחילו גם מחשבות שאני, אולי, יכולה לפגוע גם בעצמי.
כאשר המחשבות האלה באות, אני כל כך מפוחדת שאני מתחילה להחזיק את התינוקת עוד יותר חזק. בהדרגה הופיעו גם מחשבות אלימות כלפי הבעל והבן. פתאום אני מרגישה שבא לי לזרוק משהו. כמובן, שאני לא זורקת, אבל עצם המחשבה מטרידה אותי. אני פוחדת לאבד שליטה.
אני, שתמיד הייתי פסיכולוג ופסיכיאטר לכל אחד, סובלת עכשיו, ולא מסוגלת לעזור לעצמי. ניסיתי לחזור לעבודה, אבל שם אני לבד במשרד והמחשבות רק מתגברות. האם יש דרך להפסיק את הסבל הזה?
תשובה:
לידת תינוק היא חוויה מרגשת ומשמחת לכל משפחה, אבל זהו גם שינוי גדול בכל מערכות החיים: הורמונאלית, רגשית, זוגית וחברתית.
בחברה המודרנית, הזוג הצעיר מבודד, לעתים, מהמשפחה המורחבת, האב עסוק בעבודתו והאם אמורה להתמודד לבד עם העומס הכבד של ההנקה ביום ובלילה, עבודות הבית וטיפול בתינוק. עבור נשים צעירות רבות עומס זה יכול להיות יותר ממה שהן מסוגלות לשאת.
7% - 10% מהנשים מפתחות דיכאון קליני לאחר הלידה. המחשבות, אותן את מתארת, הן מחשבות כפייתיות. ההגדרה של מחשבות כפייתיות היא שאותו אדם הסובל מהן מודע לחוסר ההיגיון שבהן, אך אינו מסוגל להפסיקן.
מחשבות כאלו יכולות להיות אחד הביטויים של דיכאון אחרי לידה, או של תסמונת אובססיבית קומפולסיבית. מצב זה ללא ספק דורש טיפול פסיכיאטרי. במקביל לפנייה לפסיכיאטר, כדאי לבצע בדיקות כלליות והורמונאליות אצל רופא משפחה.
08.01.2006
כל הזכויות שמורות למכון השרון
