שאלה:
אני בן 37, ויש לי פחד ממחלת הסרטן. בצעירותי חזיתי במחלה שדודתי נפטרה ממנה, ומאז הפחד הזה לא עוזב אותי. כל כאב קטן של הראש או של הבטן, ואני כבר בטוח שזה גידול. כל נקודה בעור או בלוטה מוגדלת מתפרשת אצלי ישר כגזר דין מוות.
אני לא ישן בלילות ולא מתפקד כמו שצריך עד שרופא המשפחה או רופא במיון לא אומר שאין לי כלום, ואז אני נרגע לזמן מה - עד שזה חוזר שוב.
לפני שנה עברתי בדיקות יסודיות, והכול היה בסדר, אבל עדיין יש לי פחד מהמחלה הזאת. האם יש פתרון לבעיה שלי? זה ממש גורם לי לסבל, כי כל פעם שאני שומע את המילה הזאת או רואה איזושהי תוכנית בטלוויזיה, אני נכנס לחרדה.
תשובה:
הפחד מהמוות הוא פחד אוניברסאלי, וקיים אצל כל אדם. אלא שבמצב נורמאלי הוא לא מודע רוב הזמן, לא מעסיק את האדם, ומתעורר רק במצבים קיצוניים של סכנה אמיתית.
כאשר המצב הנפשי מתערער - מסיבות פנימיות או חיצוניות או משילוב של שניהם, עוצמת החרדה עולה, והיא מציפה את האדם וגורמת לו לסבל רב. כפי שכבר כתבתי פעמים רבות במדור זה, חרדה יכולה להתבטא בסימפטומים שונים, לפעמים משונים ומביכים.
הצורה שהיא מתבטאת אצלך מוכרת היטב ברפואה ובקרב האוכלוסייה מזה מאות ואלפי שנים - ויש לה שם עתיק ויפה - היפוכונדרייה.
המילה הזו הופכת לעיתים לביטוי גנאי, או לעג כלפי האנשים הסובלים. לפעמים ברגעי חסד בתקופות הרגיעה, האדם הסובל משתמש בה ללעג עצמי - "אני היפוכונדר".
הסובלים מהמצב זוכים לעתים ליחס מזלזל גם מהסובבים אותם, ולעתים גם מהרופאים שרואים אותם כמטרד: "הרי אין לו כלום, למה הוא מעסיק אותנו ולוקח את הזמן שלנו?"
התפישה ש "אין לו כלום" מתייחסת רק לממצאים מוחשיים, שניתן למשש או לראות בצילום או בבדיקות, אבל בכלל לא מתייחסת לסבל, שהוא לעיתים עצום.
במקרים אחרים לוקחים את התלונות הגופניות של הסובל ברצינות רבה, והוא עובר בדיקות גופניות יקרות, לפעמים פולשניות, שכשלעצמן יכולות להיות מסוכנות, אבל שוב לא מתייחסים ברצינות לסבלו הנפשי.
היום ידוע שסימפטומים היפוכונדריים יכולים להיות ביטוי למצבים נפשיים שונים, ורק אחרי אבחון ייסודי על ידי פסיכיאטר מומחה, ניתן לקבוע שיטת טיפול מתוך מגוון הקיים, המתאימה לאדם המסוים שפונה לעזרה. ברוב המקרים ניתן לרפא את המצב או להקל משמעותית את הסבל.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון