שאלה:
אני בן 42, נשוי +4. עד לפני שמונה שנים הכל היה תקין, והיה סביבי הרבה אושר. מאז התחילו הצרות: אבי חלה בסרטן, אני חליתי בסוכרת, ונאלץ לקבל זריקות אינסולין. שני אחיינים שלי נדרסו, נפטרה לי תינוקת בת 9 חודשים. אחותי בת 32 ובעלה נהרגו בתאונת דרכים. סגרתי עסק מצליח בגלל שלא יכולתי יותר לתפקד. כיום אני מובטל אחרי הרבה שנות עושר יחסי.
אני לא מסוגל להיכנס לישון כל עוד יש בחוץ חושך. אני פוחד משינויים. אין לי יותר ביטחון עצמי, ואני מרגיש שאני משעמם את כולם. לעיתים אני נתקף בתחושות של פחד לא מוסבר, חוסר רגיעה, זיעה, בחילות והרגשה כללית רעה.
זנחתי ועזבתי את כל החברים והמכרים (הרי בסופו של דבר אין לאף אחד סבלנות לצרותי) אני לא נהנה ממסעדות או ממלונות. שום דבר לא יכול היום לתת לי מעט שמחה ונחת. איך אני יכול לצאת מהמצב הזה בלי להיכנס למערבולת של תרופות? עלי לציין שלמרות כל הצרות, חיי הנישואין שלי תקינים, ואישתי פשוט נהדרת.
תשובה:
הסיפור שלך מזכיר לי סיפורים דומים ששמעתי לאורך 25 שנות עבודתי כפסיכיאטר מניצולי שואה. גם מלחמת העצמאות, שנמשכת כבר 55 שנה, גודעת משפחות שלמות, משאירה ניצולים עמוסים רגשי אשמה, ביטחון עצמי ירוד, סימפטומים גופניים, חלומות קשים, פחדים מהעתיד, מצלצול טלפון, מדפיקה בדלת, חרדות, מצב רוח ירוד.
האסונות שפקדו את משפחתך קשים לא פחות. אובדן, טראומה נפשית, התמוטטות חלומות על חיים שלווים, בטוחים ומצליחים, גורמים לפריצה של כל ההגנות הנפשיות, וגורמים לשינויים פיזיולוגיים במוח ובגוף, מערערים את מערכת העצבים האוטונומית והמרכזית, מחלישים את המערכת החיסונית - ולמעשה מערערים את כל מערכות הוויסות הנפשי והגופני.
בין הניצולים יש כאלה שמורידים ידיים, מוותרים על ההתמודדות, וחיים באומללות את שארית ימיהם. לעומתם יש כאלה שלא מוותרים לאויב או לגורל הרע. אנשים אלה מוצאים לעצמם משמעות בחיים: מי באמנות, מי בעבודה, מי במשפחה ומי בפעילות התנדבותית.
יש שלבים ליציאה מהמערבולת אליה נקלעת. פנייה לעזרה מקצועית היא אחד השלבים הראשונים. גם אם תצטרך טיפול תרופתי - אלה לא תרופות שגורמות לתלות ולהתמכרות. בהרבה מיקרים אפשר להתרומם גם ללא התרופות.
הבריאות הנפשית של ילדיך תלויה לא מעט ביכולת שלך לזקוף את ראשך. ההערכה והיחסים הטובים עם אשתך יוכלו גם הם לסייע לך לצאת מזה.
1999-2003
כל הזכויות שמורות למכון השרון