שאלה:
אני סטודנטית בת 25. אני מרגישה שבחמשת השנים האחרונות משהו לא בסדר איתי. הכוונה היא שאני נכנסת לעצב ולדיכאון לתקופות ארוכות. הילדות שלי לא הייתה קלה. אבי עבר תאונת דרכים כאשר הייתי תינוקת, היה מרותק 12 שנים לכיסא גלגלים ונפטר כשהייתי בת 14.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אימי סובלת מהפרעות חרדה. היא פוחדת ממקומות סגורים וממקומות פתוחים, לא טסה, ולא עולה במעליות. אפילו לסרטים ולהצגות היא לא הולכת בגלל האולמות הסגורים.
מאז מות אבי היא לא יצרה קשר עם גברים. כל השנים היא לא טיפלה בבעיה. רק לפני חודש, אחרי משבר בעבודה ולאחר לחץ ממני, היא הלכה לפסיכיאטר. מאז היא לוקחת כדורים.
באשר אלי: מגיל 20 אין לי שמחת חיים, אני מרגישה עצב, עייפות, חוסר חשק לצאת ולבלות, חוסר ספונטאניות. מחשבות רבות רצות לי בראש. אני מרגישה תקועה ולחוצה. אני לא מצליחה ליהנות משום דבר, ולא מוצאת טעם וחשק לעשות כלום. אני נלחמת בהרגשה הזו, יוצאת מהבית, אבל ההרגשה בפנים היא נוראית.
בנוסף לכך אני חסרת ביטחון בחברה, וכל הזמן מבקרת את עצמי. אני לא רוצה לרחם על עצמי, ופשוט רוצה לחיות חיים יפים ומאושרים. רציתי לדעת איזה סוג של טיפול יעזור לי, אם בכלל, והאם הדיכאון והחרדות שלי הם משהו גנטי שאולי הגיע אלי מאמי?
תשובה:
אין ספק שהמצב שאת מתארת הוא מצב דיכאוני. באשר לסיבות של הדיכאון שלך, התשובה אינה פשוטה. ידוע ששכיחות הדיכאון אצל ילדים של הורים דיכאוניים גבוהה בהרבה מאשר אצל ילדים שהוריהם לא סובלים מהמצב הזה.
השאלה האם הדיכאון אצל הצאצאים הוא תוצאה של העברה גנטית או נובע מהנסיבות בהן גדלו לא הוכרעה סופית.
לדעתי, בהתחשב באחוזים הגבוהים של תופעת הדיכאון והחרדה בקרב כלל האוכלוסייה, לכל אחד יש בסיס גנטי זה או אחר לפתח מצבים אלו. השאלה, האם יחלה אדם אם לאו, תלויה בדרכים מורכבות בחינוכו ובסביבתו שבה הוא חי, במיוחד בשנים הראשונות של חייו.
לפי תיאורך, גדלת באווירה של נכות גופנית ונפשית של ההורים, אווירה של אובדן ואבל. תנאים כאלו של חיים, מגיל קטן ועד גילך הנוכחי, יכולים להסביר את המצב שלך, גם בלי סיבות תורשתיות מיוחדות. אין ספק שאת צריכה לטפל בדיכאון שלך בכל הכלים - גם בתרופות אנטידיכאוניות וגם בפסיכותרפיה על מנת לשפר את חייך ולהקטין את סיכויי העברת הדיכאון לדורות הבאים.
14.07.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון