שאלה:
אני תלמידת תיכון בת 17 וחצי. איני יודעת איך להסביר את בעיותיי: אני מרגישה מבודדת מכל העולם, לא יודעת מה אני רוצה מהחיים, מה המטרות שלי. אני לא יודעת איך לתקשר עם אנשים ואיך ליצור קשרים - וזה מתסכל אותי.
אני כל היום בבית, לא יוצאת לשום מקום, כי אין לי חברים. נדמה לי שהעולם "גדול עלי". אני מפחדת מהכול ומכולם. לא מצליחה להתרכז בלימודים, כי כל מה שאני עושה בשיעור - זה מפנטזת שאני מישהי אחרת, ושהחיים שלי מושלמים. אני מפחדת שבסוף אני לא אדע מה פנטזיה ומה אמיתי.
במציאות אני גרה בבית עם המון בעיות. אבא שלי אלים, ואני תמיד חיה בפחד שהוא יפגע באימא. יש לי הרבה זיכרונות לא טובים. אני לא מרגישה שהם השפיעו עלי, אבל אני בטוחה שהייתה לי איזו שהיא טראומה שאני לא זוכרת, כי אני זוכרת את עצמי בילדות חיה בהרגשה לגמרי אחרת. אז לא היו לי שום תסביכי נחיתות. אני לא יודעת אם השתניתי בגלל גיל ההתבגרות, או בגלל הטראומות, שאותן אני לא זוכרת.
יש לי שינויים תכופים במצב הרוח - מתחושות עמוקות של "הכול אפור ואין תקווה שמשהו ישתנה", ועד להרגשה של "החיים יפים" והעולם ורוד. זה מאוד מבלבל אותי. עוד יותר מתסכל אותי שאני לא יודעת מי אני. אני לא על סמים, ולא ניסיתי אף פעם.
אני לא מצליחה לגבש לעצמי מטרות בחיים, וכל המטרות שיש לי הן לא מציאותיות ולא הגיוניות. נמאס לי לחיות בעולם של אשליות תוך תקווה קלושה שמתישהו יהיה טוב. אני מתביישת מכולם. אני תמיד שואלת את עצמי מה אנשים אחרים עושים בשביל להרגיש טוב, ומנסה לזייף אושר, אבל זה לא הולך.
אני צריכה אהבה של אנשים. ההרגשה שלי היא שאף אחד לא יהיה מסוגל לאהוב אותי. התכתבתי עם בחור בן 21 שהכרתי בצ'ט. היה לנו אותו ראש ואותם רצונות, אבל כאשר פנטזתי אותו בתוכי, נגעלתי מעצמי, והייתי בטוחה שהוא בחיים לא היה מתקרב אלי. כאשר שמתי במקומי דמות שהמצאתי, הכול פתאום הסתדר לי בראש, ויכולתי ליהנות.
במציאות אני נראית טוב, והרבה אנשים נמשכים אליי, אבל אני דוחה אותם כי אני מרגישה שאין לי מה להציע להם. אני מרגישה שאני לא שווה. עזור לי בבקשה להבין את עצמי: אני לא יודעת אם בעייתי היא בגישה או במחשבה, אבל אני יודעת שלא הכול בסדר איתי, ושאני זקוקה לטיפול.
תשובה:
אני יכול לראות ממכתבך שלמרות הסבל, את בחורה מאוד אינטליגנטית, עם תובנות עמוקות למתרחש בנפשך. בנוסף, אפשר לראות אי השלמה עם המצב הקיים, ושאיפה לחיים טובים יותר. הפנטזיות שלך הן המאמץ הנפשי שלך לצאת מהתחושות של ערך עצמי נמוך, ומהוות חזרה מנטאלית לקראת שינוי שללא ספק יבוא גם במציאות.
את גם מאוד נבונה בכך שאת מקשרת את תחושות הערך העצמי הנמוך עם האווירה האלימה בבית, ועם טראומות נפשיות שאולי עברת. בכל זאת – את חווה גם תקופות של שמחה, ואלו מראות שיש בך הרבה כוח ואופטימיות.
גיל ההתבגרות הוא גיל של גיבוש האישיות, תנודות בתפישה העצמית ובתפישת העולם. יכול להיות שאת באמת צריכה פסיכותרפיה על מנת לגשר בין היחס החיובי שמגלה כלפייך הסביבה לבין הכוחות החיובים והיצירתיים שטמונים בך.
ההרגשה שלך,שאת צריכה אהבה כדי לשנות את התפישה העצמית הפסימית, היא כנראה נכונה. גם כל הפנטזיות שלך, שהן פרי יצירתך - הן חלקים מאישיותך שאולי עוד לא מצאו ביטוי במציאות.
אני מציע לך לשוחח עם מישהי שאת מעריכה, מישהי שאת סומכת עליה. זו יכולה להיות אם או אחות בוגרת, מחנכת או המורה האהובה עלייך, או יועצת פסיכולוגית של בית הספר.
בעזרתן תוכלי להגיע לטיפול, שיעזור לך להתגבר על חוסר ביטחון שלך, ליצור קשרים חברתיים, ולקבל פידבקים מהסביבה שמגיעים לך – גם בגלל החוכמה והעומק שלך, וגם בגלל המראה המושך שלך - פידבקים שהם שונים מאלה שאת נותנת לעצמך. התנסויות חיוביות אלה ישנו את הרגשתך, ובמקום תחושת גועל עצמי תתחילי לאהוב ולהעריך את עצמך.
25.09.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון