שאלה:
אני בת 34, נשואה ואם לשניים. מזה 13 שנים אני סובלת מסיוטי לילה. אני מתעוררת מכל רעש קל ומשוכנעת שיש מישהו בבית שמסתכל עלי, ורוצה להזיק לי. החשש הוא שהזר יראה שהבחנתי בו.
במהלך השנים הסיוט השתנה, ואני מפחדת שהזר ירצה לפגוע בילדי. אני קמה ערה לחלוטין ורצה בבהלה לבדוק אם ילדי בסדר. רק כאשר אני בודקת את כל החדרים, אני חוזרת לישון.
בשנה האחרונה אני מתעוררת עם הרגשה שאני כבר לא חיה. אני מעירה את בעלי בבכי ושואלת אותו אם אני עדיין בחיים. התחושה היא קשה: אני מרגישה לבד, שלא נפרדתי מילדיי, שלא מיציתי את חיי. אחרי לילות כאלה, הדיכאון מלווה אותי גם בשעות היום. לפעמים התקפי החרדה מופיעים כמה פעמים בלילה.
לאחר שהבחנתי שבני, בן השבע סובל גם הוא מחרדות בלילה, פנינו בעלי, הילד ואני לייעוץ אצל פסיכולוג, אשר לאחר מספר פגישות איבחן כי החרדה של הילד היא כתוצאה מהחרדות שלי.
התחלתי טיפול בפסיכותרפיה פעמיים בשבוע, ולמרות העליות והירידות בטיפול, אני מגלה כל הזמן משהו חדש על עצמי. במהלך הטיפול היו לי תקופות של high, שלאחריהן תמיד הופיע down.
הדיכאון האחרון היה הקשה ביותר. פניתי לרופא משפחה, והוא רשם לי כדור הרגעה. הכדור עזר לי, אבל אני יודעת שאם אמשיך לקחת אותו, בקרוב אצטרך להעלות את המינון, ובזה אני לא מעוניינת.
אני רוצה להמשיך בפסיכותרפיה, אבל אני לא רוצה להתמכר לכדור הרגעה. האם אני זקוקה לתרופה פסיכיאטרית אחרת, שאינה ממכרת, והאם הפסיכולוג שלי ידע לומר לי האם אני זקוקה לתרופה או לא? יש לציין שהוא מתמחה אך ורק בפסיכותרפיה.
תשובה:
התעוררויות באמצע הלילה במצב של בהלה ואי שקט – הן סימפטום אופייני מאוד לדיכאון קליני. החרדה והדיכאון במשך היום שאת מתארת מחזקים את החשד. תקופות של עליה במצב הרוח, שמתחלפות במצב רוח ירוד מעלים חשד למחלה דו קוטבית.
לא ברור מדוע סבלת 13 שנה ולא פנית לאבחון של הבעיה. ללא ספק, הילדים סופגים את החרדות של ההורים. אם הורה שאמור לספק לילד סביבה בטוחה, חרד בעצמו, קשה לצפות שהילד יישאר רגוע.
פסיכותרפיה חשובה מאוד בטיפול באדם הסובל ממחלת דיכאון או ממחלה דו קוטבית, אך במקרים רבים יש צורך לשלב את הפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי. בקשי מהפסיכולוג שלך להפנות אותך לאבחון וייעוץ פסיכיאטרי. שילוב של שתי שיטות הטיפול ברוב מיקרים יעיל יותר ומהיר יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.
29.11.2004
כל הזכויות שמורות למכון השרון