שאלה:
אני בת 53. במשך יותר מעשר שנים סבלתי מחרדות ומדיכאונות. בעלי, לפעמים בטוב ולפעמים ברוגז רב - ניסה לשכנע אותי לקחת את עצמי בידיים. הוא שכנע אותי שאין לי כלום, ושלא אחשוב על זה.
הוא לקח אותי לחו"ל כדי לעשות לי מצב רוח טוב. בילינו במלונות הכי מפוארים, הלכנו לבתי קזינו ולהופעות, אבל גם שם לא הרגשתי טוב, וסבלתי אפילו עוד יותר, כי היה נראה לי שכולם סביבי נהנים, ואני היחידה שסובלת.
הלכתי למגלי עתידות ולקוראים בכף היד ובקפה, ניסיתי את כל התרופות הטבעיות שיש בבתי המרקחת ובחנויות הטבע. שום דבר לא עזר.
ידעתי שאני צריכה לפנות לפסיכיאטר, אבל דחיתי את זה, כי בעלי ראה זאת כסטיגמה וכסימן למחלת נפש. הוא אמר שהוא לא מוכן שבמשפחתו ידעו שאשתו חולת נפש, ושאינו מוכן שאם ילדיו תקבל טיפול נפשי.
לבסוף, בלי ידיעתו, פניתי לפסיכיאטר. הוא איבחן אצלי מחלת דיסטימיה - סוג של דיכאון קל. הוא רשם לי Prozac , ומאז כבר ארבעה שנים אני מרגישה טוב. שום חרדות ושום דיכאון - פשוט מרגישה טוב, יש לי מרץ, יש לי מצב רוח, עושה את עבודתי ומבלה בכיף.
כעבור זמן סיפרתי זאת לבעלי, ומאז הוא אינו נותן לי מנוח. הוא דורש שאפסיק לקחת תרופות. הוא חושב שאני מכורה לתרופה, ושכבר איני צריכה אותה. אני לא שוכחת את הסבל שלי וחושבת שאם משהו עושה לי טוב, למה שאפסיק. הפסיכיאטר שנתן לי את התרופה חושב כמוני. רציתי לשמוע גם את דעתך בנושא.
תשובה:
גם דיכאון קל המלווה בחרדות גורם לסבל קשה ביותר. הפגיעה היא גם בבריאות הכללית, גם בתפקוד בעבודה ובבית, גם בקשרים החברתיים וגם ביכולת ליהנות. למרות שבעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט כל הזמן מדברים ומסבירים על הדיכאון והשלכותיו, עדיין קיימות בורות רבה ודעות קדומות בכל הקשור לטיפול נפשי.
מחלת הדיכאון, וגם דיכאון קל – 'דיסטימיה', היא מחלה כרונית, הנוטה לחזור אם מפסיקים את הטיפול התרופתי. תרופות נוגדות דיכאון כמו Prozac, ותרופות אחרות מאותה קבוצה, הן תרופות שאינן ממכרות, ובמקרים רבים יש צורך בטיפול קבוע תחת ביקורת של הפסיכיאטר.
פסיכותרפיה יכולה להיות יעילה לאנשים מסוימים שמוכנים להשקיע לאורך זמן עבודה אינטנסיבית בהבנת מטרות חייהם ומשמעויותיהן, אישיותם וקשריהם הבין-אישיים, אבל גם אז השאלה של הפסקת הטיפול התרופתי או אף הימנעות ממנו היא החלטה כבדת משקל, ויכולה להתקבל רק בהתייעצות עם פסיכיאטר.
תמיכה ושיתוף פעולה של בני המשפחה חשובים מאוד להתמדה בטיפול ולהצלחתו ולכן אני ממליץ לך להגיע לביקור הבא אצל הפסיכיאטר יחד עם בעלך, ועד הביקור לא לבצע שום שינוי בטיפול התרופתי על דעת עצמך.
28.06.2006
כל הזכויות שמורות למכון השרון