שני, 13 מאי 2013 10:26

חיים ללא חיים – התמודדות של בני משפחה של נפגעי תאונות דרכים עם שכול ונכות יקיריהם

נכתב על ידי 
דרג את המאמר
(0 votes)

 

ראיון עם ד"ר מרק רויטמן בעיתון "על השרון" 19.10.90

 

זהבית לוטן

 

נפגעי תאונות הדרכים הם לא רק אלה שהיו מעורבים בתאונה בגופם. בני משפחתם וחבריהם הקרובים שלהם – הם הנפגעים הנוספים. "צריך ללמוד להתמודד עם האסון", אומר מרק רויטמן, שעומד להקים סדנאות לטיפול במשפחות הנפגעים.

 

נעמה הספיקה להיות נשואה רק כשנה, כאשר קרה האסון. בשעה שש, בערב סתווי, בחודש אוקטובר 82, צלצל פעמון הדלת בביתה. כשפתחה לא ידעה שמי שיעמוד שם בפתח יספר לה דבר שיהפוך את כל עולמה. שכל האושר שידעה בשנה האחרונה ייגמר, שהתקוות והחלומות שחלמה יחד עם אלי, בעלה, נמחקו באותו אחר הצהרים, כשאלי ירד עם רכבו במורדות הקסטל, איבד את השליטה על רכבו ונהרג. אלי היה רק בן 28, אב צעיר לדורון, בן החודשיים. שנה קודם לכן נישאו הוא ונעמה בטקס מפואר בירושלים.

 

שבועות התהלכה נעמה בביתה כרוח רפאים. כשתמו ימי האבל, שבה לעבודתה במפעל המשפחתי. הייתה יוצאת בבקר וחוזרת בערב. מהלכת כצל. איבדה את התיאבון, ירדה במשקל, חיה חיים של הישרדות. הייתה שקטה. מנותקת ומנוכרת והיו בה אדישות ובלבול. עטפה את עצמה במעטפת של אבל. עם מותו של אלי, מת משהו גם בתוכה.

 

תחושה של אשמה מוחשית, אך זו שלא נאמרת במילים, רבצה על המשפחה כולה : הם נותרו בחיים והוא נהרג. כאילו עשר שנים של זקנה קפצו על כל אחד מהם בשנה אחת. שבועות רבים התחבטו בבעיה האם לא היה טוב יותר אילו היה נשאר בחיים, אפילו נכה, אם לא עדיף היה להתמודד עם נכות קשה. הייתה מין קירבה מלאכותית בין בני המשפחה כולם. מין צורך לקחת אחריות, אך בעצם כל אחד דאג לאבל שלו ופחות למשפחה עצמה.

 

דורון, שלא הכיר את אביו, נפגע גם הוא קשה מתאונת הדרכים הזו, פגיעה נפשית. הוא הפך לילד מבולבל, חסר שורשים. ילדותו עברה עליו בנסיעות מעיר אחת לשנייה. מבית אימו לבית סבתו. וזו כנראה גם הסיבה, ששנים אחר כך, עלולים בני משפחה כזו למצוא את עצמם מטופלים במסגרת התחנות לבריאות הנפש, באין להם כתובת אחרת.

 

קצת אחרי השחרור, או מייד כשמסתיימים ימי האבל, מפסיקה הסביבה להתעניין. אנשים לא שואלים יותר. לא רוצים לגעת בנקודה כואבת. זה המקום שבו רוצה מרק רויטמן להיכנס לתמונה, כדי לסייע לאותם אנשים החיים באסון, שאף פעם לא ייגמר. לעזור להם להתמודד עם רגשותיהם, לפני שיסתגרו. לא לתת לחייהם לאבד מן האיכות, עד כמה שאפשר.

 

הטיפול במשפחה הוא חיוני בכל מקרה. אין זה משנה אם התאונה גרמה בסופו של דבר למוות, לפציעה קשה או קלה. הטראומה שבצידה היא הפצע של הקרוב המוצא את עצמו חי עם דמות שאיננה, ויחיה כל חייו בהרגשה כבדה של אשמה, בושה, כישלון, תחושה של ציפייה לעונש, פחד מתמיד מפגיעה נוספת ותחושה מתמדת של אסון מתקרב.

 

"רגשי האשמה", ממשיך ואומר ד"ר רויטמן, "הם הקשים ביותר". אנשים מספרים על רגשות כאלה, על אף שבעצם אינם אשמים כלל. הם מחטטים ללא הרף בשאלות היפותטיות: מדוע דווקא הוא נפגע, ולא אני? מדוע נתתי לו לנהוג ולא נהגתי בעצמי? למה שלחתי אותו למקום המסוים, במקום ללכת אליו בעצמי? אולי בכלל יכולתי למנוע הכול?"

 

"איך שלא נסתכל על זה, יחול שיבוש בדינאמיקה המשפחתית. הפרת האיזון הפנימי שבין הנפשות הפועלות. בין אם מי שנפגע הוא בן זוג או אחד מן הילדים. ולא משנה מה היו נסיבות התאונה : ישיבה בתוך מכונית נוסעת, או פגיעה בהולך רגל".

 

"היחס אל הנפגע יכול להיות אמביבלנטי: כשמדובר בילדם שנפגע ונותר מרותק לכיסא גלגלים, הם יתקשו להחליט כיצד לנהוג בו. יתהו, האם להניח לו לנפשו ולתת לו יד חופשית, כי אחרת לעולם לא יסתדר בעצמו, או שמא עליהם לגונן עליו מפני מקרה נוסף. צריך להבין הורה שסעד את ילדו במצב קשה, חודשים אחדים בבית החולים: הוא לא בנקל יוותר על אחריותו, יקשה עליו להעניק לילד הזה עצמאות".

 

"הורים לנפגע נוטים לוותר על הנאות החיים. הם הופכים את הנכות לעיסוקם העיקרי. במשפחות מסוימות נוכל לראות שאחד מראשי המשפחה, אב או אם, לוקחים על עצמם אחריות מלאה בטיפול, בעוד ראש המשפחה השני מוצא לו דרך לברוח מן המציאות, משקיע יותר שעות בעבודתו או בעיסוקים אחרים. חלוקת הנטל הלא שווה הזו תגביר את תחושת המרירות והתסכול ותביא לעימותים בין הילד להוריו ובינם לבין עצמם".

 

בן משפחה שאחז בהגה בעת התרחשות התאונה, שגרמה לפציעת יקיריו, יישא עימו רגשי אשם כבדים ויחיה שנים בצל הרגשה של כעס ובושה. תפקודו היומיומי והרגשתו הכללית יהיו לקויים. לאט לאט ישתנה יחסו אל האנשים הקרובים ואל החיים בכלל".

 

"ככל שמתרחקים מן האסון, פוחתת הלגיטימציה החברתית והפנימית לגילויי הסבל ובני משפחתם של הנפגעים מבודדים רגשית מן הסביבה ובדיוק בגלל הרגשות הללו אין הם פונים לעזרה. הם אינם מרשים לעצמם להודות בחולשתם וקשייהם. נדמה להם שעליהם להוכיח ללא הרף את חוזקם ואת נכונותם להתמודד עם הנכות. החברה והסביבה הקרובה נוטה להתעלם מבעיות, לכן שיחות על תאונות דרכים, אפילו אירעו אצל חברים קרובים, אינן עולות בסלונים של יום שישי. יש גם הפחד המוחשי המאיים ,שבעצם זה יכול לקרות לכל אחד".

 

מניסיונותיו עם סדנאות לאנליזה קבוצתית בבריטניה, הוא יודע שדינאמיקה קבוצתית יכולה לעשות פלאים. עולים וצפים בה דברים לא צפויים, שבכוחם להזין את המשתתפים כולם. "הסדנאות מעצם טיבן, מעניקות למשתתפים כלים להתמודדות. נותנות תחושה שהבעיות הן, אחרי הכול, אנושיות. המסגרת המיוחדת של הסדנאות היא אפשרות לחוות דברים קשים ביחד. להבין שהרגשת השונות היא לגיטימית ומשותפת לכולם".

 

כל הזכויות שמורות למכון השרון

 

Read 7481 times Last modified on שלישי, 12 נובמבר 2013 08:25
ד"ר מרק רויטמן

מומחה לפסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפול מיני והיפנוזה

כתוב תגובה

אתם כאן: דף הבית כתבות ומאמרים כתבות, מאמרים ראיונות חיים ללא חיים – התמודדות של בני משפחה של נפגעי תאונות דרכים עם שכול ונכות יקיריהם